פרשת תרומה

פרשת תרומה פותחת בתיאור הקמת המשכן הנמשך עד סוף ספר שמות, ובפסוק הראשון נקראים בני ישראל לתרום מנדבת הלב: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי ...וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, א-ח).

לאורך פרשות המשכן כולן מקום מרכזי ללב, והצירופים נדבת לב וחכמת לב מופיעים בריכוז רב. הביטוי יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ–יחידאי במקרא. ביטוי חזק - לא הם ינדבו מליבם, אלא ליבם ינדב אותם, ליבם יתרים אותם. הלב מקדים את ההכרה. התרומה שהקב"ה מבקש למשכן היא מאלה שהלב שלהם מדבר קודם. תרומה שהיא מתנועת הלב.

רבנו בחיי בן אשר שואל מדוע נאמר בתחילה "תרומה" ואחר כך "תרומתי", ומשיב: "אחר שהזכיר נדיבות הלב ייחס התרומה אליו (לקב"ה), שאמר תרומתי, כי אז יהיה רצונו (של הקב"ה) דבק בהם, כי אין רצון ה' יתברך בצרי העין". נוכל לדרוש את הביטוי "כי אין רצון ה' יתברך בצרי העין" בשתי צורות. האחת, שהקב"ה אינו אוהב את צרי העין; והשנייה היא שרצון ה' אינו יכול לשכון בקרב צרי העין. כלומר, החיבור לקב"ה ורצונו הוא במקום שהלב נדיב.

אבל האם אפשר להסתפק בנדבת הלב – רק בתנועה של הלב? ברור שלא. את פרשות המשכן קוטעת פרשת כי תישא שחטא העגל במרכזה. אנחנו רואים איך המלאות של הלב, התשוקה, הספונטניות, הביאו למעשה העגל.

בפרשת ויקהל, שם מתחילה בניית המשכן בפועל, אנחנו פוגשים, בנוסף לנדבת הלב, את הביטוי חכמת הלב והמחשבה. בוני המשכן הם האנשים והנשים שבנוסף לנדבת הלב נחנו גם בחכמת הלב. הם אלה הבונים מהחומרים מבנה בעל צורה ופונקציונליות: וַיַּֽעֲשׂ֨וּ כָל־חֲכַם־לֵ֜ב בְּעֹשֵׂ֧י הַמְּלָאכָ֛ה אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן (שמות לו, ח). יש צורך בחכמה, בשכל, ברציונליות כדי לקחת את נדבת הלב, את הספונטניות והשפע של הנתינה ולתת לה צורה, לבנות מערכת מתפקדת.

המושגים 'נדבת הלב' ו'חכמת הלב' לקחו אותי לדיון בשאלת הצדק והצדקה, הדין והחסד. יש הקוראים לביטולה של מדינת הרווחה וליצירת מערכת המושתתת על צדק. האם הצדק מספיק כדי ליצור חברה מתוקנת? מפרשת המשכן אני לומדת ששתי המערכות נדרשות, אך נדרש בעיקר הלב.

מערכת צדק מתפקדת נחוצה. אך לא תיתכן מערכת צדק מושלמת, ותמיד נזדקק למודעות מתמדת לנקודות העיוורון שלה, ל"צרות העין", שמהן תצאנה עוולות. הלב הפתוח הוא הבסיס ששומר על החיבור הפשוט והטבעי ביותר בין אדם לאדם. אם הלב יוצא מהמשחק ותתקיימנה רק מערכות של צדק, כשהכול מנוסח, סגור ובנוי אין מקום לחיבור האישי, הישיר לזולת. בחללים הנוצרים בין אבני היסוד של הצדק נכנס הלב הפתוח, הלא מוגדר, הספונטני, הטבעי, שמחזיר אותנו, כשצריך, לפעול מהמקום "רחב העין" – מקום הלב, החסד והחמלה. זהו המקום שיש בכוחו לשמור על מערכת הצדק.

הבן איש חי מוסיף על הבנתנו את נדבת הלב בפירושו על הפסוק מפרשת ויקהל: וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד ( שמות לה, כא) . מה זה נְשָׂאוֹ לִבּוֹ? "דלפעמים הלב רואה הכיס המלא - ריקם, ולפעמים רואה כיס הריקם - מלא. ואם כן, אלו המתנדבים למשכן היה לבם נושא אותם שיראו עצמם בעלי עושר רב, ולכך לא הייתה הנדבה נחשבת בעיניהם לסך חשוב אלא לדבר מועט, ובזה הייתה נקייה משמץ גאווה וגבהות רוחא... שכל קניינו של אדם תלוי בלב (עוד יוסף חי , פרשת ויקהל עמ' 398)

רק כאשר יש מקום לנדבת הלב, ממקום הנקי מגאווה ו"צרות עין" – יש תקוה שרצון הקב"ה ידבק בנו והתרומה שלנו תהיה תרומתו. המשכן שקיבל צורה ונבנה באמצעות 'חכמת הלב' אינו יכול להתקיים בלי היסוד של 'נדבת הלב'. הקב"ה אומר לנו שהמקום שהוא בוחר לו למשכן הוא המקום שמתחיל מתנועת הלב, הנדיבות, מידת החסד – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

#תרומה #חפציבהכהןמונטגיו #שמות